חטאת יהודה. מוסב למעלה לומר הנה בסוף גם העכו״ם יעזבו הפסילים ויאמינו בה׳ והנה יהודה עדיין עתה חטאתם שמורה בלבם כאלו כתובה שמה בקולמוס מברזל ובצפורן משמיר החוקק בחזקה ובעומק רב: חרושה. חרותה בעומק כמו המחרישה: על לוח לבם. הם דפנות הלב כי הוא עשוי כעין דפנות וחללים ואמר בדרך שאלה: ולקרנות. גם בקרנות מזבחותיכם חקוק וחרות חטאתם כי על הקרנות ההם יתמידו לזרוק דם לעכו״ם וכאומר בין במחשבת הלב בין במעשה שמור הדבר אצלכם:
כזכור. כמו שיתמידו לזכור בניהם כן זוכרים מזבחותם ואשריהם: על עץ רענן. סמוך לעץ רענן ומוסב על המזבחות שהעמידום סמוך לעץ רענן ועל הגבעות הגבוהות:
הררי. ר״ל אתם יהודה העובדים לעכו״ם העומדים על ההרים הנה חילך יוציאו השוללים ויחלקו ביניהם בשדה במקום אשר יחנו עליך בכל האוצרות הטמונות אתן להם לבזה: במותיך. ר״ל בעבור במותיך העשויות בחטאת לעכו״ם העומדים בכל גבוליך מקום אחד לא נעדר:
ושמטתה. תעזוב את האדמה מלעבדה בחרישה וזריעה: ובך. ר״ל לא מרצונך תעזוב עבודתה אלא בך תהיה העזיבה כי תהיה נעזב מנחלתך וכו׳ ולא תהיה שמה לעבדה וזה בגמול שלא שמטו בשביעית: והעבדתיך. ר״ל אבל אתה תעבוד אדמת האויב בארץ אשר לא ידעת מאז: כי אש. הבערתם חמתי ותשרוף עד עולם ר״ל אכעס עליכם זמן מרובה:
אשר יבטח באדם. ר״ל ולא ימצאו עזר מבשר ודם כי ארור הגבר וכו׳: ושם. ומשים חזקו ובטחונו בבשר ודם ומסיר לבו מלבטוח בה׳:
והיה. הבוטח באדם יהיה כערער הגדל בערבה: ולא יראה. אינו רואה כשבא טובה בעולם והם הגשמים ור״ל לא עליו יהיו הגשמים: ושכן חררים. שוכן שם ביבשות מרוב החמימות שבמדבר: ארץ מלחה. והיא ארץ שעפרה מלוח ואינה מיושבת והוא כפל ענין במ״ש:
והיה ה׳ מבטחו. ר״ל כמו שיבטח בו כן יהיה למבטח ולעזרה:
והיה כעץ שתול. יהיה ממולא בטוב כאילן הנטוע אצל המים ושרשיו מתפשטים אצל פלגי מים: ולא יראה. ר״ל לא ירגיש כשיבוא חום ושרב הואיל והוא נטוע אצל המים המלחלחים אותו: והיה עלהו רענן. העלים שבו יהיו רטובים: ובשנת בצורת. בשנה שיהיה מניעת גשמים לא ידאג הוא רצה לומר לא יזיק לו: ולא ימיש. לא יסור מלגדל פירות ור״ל וכן יהיה הבוטח בה׳ שלא יחסר לו שום דבר ולא ידאג מהצרות המתרגשות בעולם:
עקוב הלב. עם כי לב האדם הוא מעוקם ומעוות יותר מכל איבריו ויש לו מכאוב חזק ר״ל דעה נפסדת לחשוב מי הוא היודע תעלומות לבי אם הוא בוטח באמת או לא:
אני ה׳. ר״ל אולם אני ה׳ חוקר לב האדם ובוחן מחשבת הכליות לדעת מה הוא למען לתת לכל איש כדרכי לבו וכפרי מעלליו הם המחשבות שהם מעשה הלב ודרכיו וכפל הדבר במ״ש:
קורא דגר. כמו עוף הקורא ממשיך אחריו אפרוחים בצפצוף הקול והוא לא ילדם שהוא דבר שאין מתקיים כי כשיגדלו יבינו שהוא לא ילדם ויעזבו אותו כן הוא המקבץ עושר ולא במשפט יושר כ״א בערמת הלב כי העושר הזה לא יתקיים בידו ובחצי ימיו יעזוב העושר ההוא ובסוף יגולה לאנשים ערמת לבו ויהיה מוחזק לנבל:
כסא כבוד. כמו כסא הכבוד והוא שמי מרום כמ״ש השמים כסאי (ישעיה סו): מראשון. ההוכן לך מקדם כמ״ש נכון כסאך מאז (תהלים צג): מקום מקדשנו. ר״ל כן הוא מקום מקדשנו כי כמו שהשכינה היא בשמים כן היא בבה״מ:
מקוה ישראל ה׳. לכן מהראוי שתקוות ישראל יהיה אל ה׳ הואיל ונטעת שכינתך ביניהם: כל עוזביך. כל העוזבים אותך ובוטחים באדם ראוי הוא שיבושו: וסורי. הסרים ממני והוא מאמר הנביא בדבר האל: בארץ יכתבו. בספר יכתבו לרדת בתחתיות הארץ בעמקי השאול על כי עזבו מקור הנובע מים חיים וחוזר ומפרש את ה׳ שמשפיע הטובה בכל עת כמקור הנובע:
רפאני. אמר הנביא כשאתה תרפא אותי אהיה נרפא ולתוספות ביאור אמר הושיעני מן הקמים עלי ואז אהיה נושע ר״ל אין ביד מי להושיע לי זולתך: כי תהלתי אתה. בך אני מתהלל לומר שאתה אלהי ישעי:
הנה המה. הקמים עלי אומרים אלי בלעג איה דבר ה׳ יבוא עתה ונראה אם האמת אתך כי יחשבו שמלבי אני בודאם לשנאתי אותם:
ואני. אבל אני לא מהרתי מהיות רועה אחריך לרעות צאן עמך ולנבאות להם וכמ״ש בתחלת נבואתו שאמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (לעיל א): ויום אנוש לא התאויתי. ואף אחר שהלכתי לנבאות שלא ברצוני לא הייתי מתאוה לנבאות עליהם שיבוא יום אנוש: אתה ידעת. כי כן הוא: מוצא שפתי. מה שהתפללתי עליהם הלא היה מול פניך וכאומר הלא לא רציתי לנבאות להם ובבוא אלי נבואת פורעניות התפללתי עליהם והמה חושבים שמלבי אני בודאם משנאתי בם:
אל תהיה. לכן שאלתי אל תהיה לי הנבואה למכשול ולמחתה הלא מעולם אתה מחסי בעת רעה לזה הושיעני גם עתה:
יבושו רודפי. בעת ילכו גולה: יחתו. הם ישברו ביד האויב: ומשנה שברון. שבר כפול ר״ל שבר על שבר שברם:
בשער בני העם. בשער שמצויים שם בני העם והוא השער אשר מלכי יהודה באים ויוצאים בו: ובכל. וכן תלך ותעמוד בכל שערי ירושלים:
השמרו בנפשותיכם. ר״ל היו נשמרים בדבר שיש בו שמירת נפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת להביא אותה בשערי ירושלים מן החוץ:
ולא תוציאו וכו׳. אל החוץ: וכל מלאכה. ושום מלאכה: וקדשתם. מבלי לחללו בדבר הנאסר בשבת:
ולא שמעו. אבל הם האבות לא שמעו למצותיו: ויקשו את ערפם. הוא ענין מליצה כאלו נתקשה ערפם עד שלא יוכלו לחזור פניהם ולשמוע: ולבלתי קחת מוסר. לא החזירו פניהם למען לא יקבלו מוסר ותוכחה מן הנביאים:
אם שמוע. אם אתם תשמעון אלי לבלי הביא וכו׳ ולקדש השבת לבלי עשות בו שום מלאכה:
ובאו. אז יבואו בשערי וכו׳: על כסא דוד. ר״ל על כסא המלוכה ומוסב על מלכים: ברכב. במרכבה העשוי לרכוב בה: ובסוסים. המושכים המרכבה: המה. המלכים: איש יהודה. אנשי יהודה מיתר העם: וישבה. תהיה מיושבת באנשים:
ובאו. יבואו אנשים מערי יהודה וכו׳: ומן השפלה. מן הערים היושבים בעמק: ומן הנגב. היושבים בפאת הדרום: מביאים. והמה יהיו מביאים עולה וזבח וכו׳ ומהם יהיו מביאי קרבן תודה אל בית ה׳:
ואם לא תשמעו אלי. מה שצויתי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ולבוא עמה בשערי ירושלים: והצתי. אז אבער אש בשעריה ותשרוף הארמנות ולא תכבה עד תשרוף הכל:
